גליון 99, ט”ו בסיוון התש”ע 28.05. – 4.06.2010
השבוע נטלתי חלק בדיון תקשורתי יחד עם מר דוד חכם, יועץ שר הביטחון לעניינים ערביים. הדיון נסב על המו”מ העקיף המתנהל בימים אלו בתיווך אמריקני בין ישראל ואש”ף, אשר בו כל העניינים – כולל ירושלים והפליטים – מונחים על שולחן המשא והמתן. בעת הדיון הדגיש מר חכם, שבעיני ישראל עיקר העיקרים במו”מ הוא הנושא הביטחוני, וכי עליו יקום וייפול הכל. הוא הדגיש שכל חריגה מצד הפלסטינים מן ההסכם הביטחוני תיתקל בתגובה ישראלית קשה ונחרצת.
דברי מר חכם אינם כמובן דברי שר הביטחון, אך כיוון שהוא יושב עם שר הביטחון בישיבות ובפגישות, אפשר שזהו הקו השולט כיום בלשכת שר הביטחון, ואולי גם בזו של ראש הממשלה.
מבלי להמעיט מחשיבותו של הנושא הביטחוני, יש לתמוה האם במקרה שנושא זה אכן יוסדר כרצוי ו”לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” – האם במקרה זה תהיה ישראל מוכנה להיכנע לדרישת אש”ף ולהפקיר את ירושלים לידי שונאי ישראל;האם לשם השגת שקט ביטחוני מוחלט, תוך הימנעות מפיגועים, הרוגים ופצועים, יסכים שר הביטחון לשיבת פליטים המונית לתוככי מדינת ישראל;האם תמורת תיאום מלא ומוחלט עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים תתמוך מערכת הביטחון בהחזרת ישראל לגבולות הקו הירוק, “גבולות אושוויץ” בלשונו של אבא אבן המנוח? האמנם הביטחון הוא חזות הכל?
אם התשובה לשאלות אלה חיובית, אזי – מעבר לסוגייה הערכית: מי אנו ומה אנו עושים פה – נראה כי מדינת ישראל מצויה בבעיה קשה של אשליה עצמית, בדיוק כפי שמנהיגינו השלו את עצמם ואותנו בעבר:
בטרם הנסיגה מלבנון לפני עשר שנים, הבטיח אהוד ברק, אז ראש הממשלה והיום שר הביטחון, שעם הנסיגה המלאה מלבנון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 425, לא תהיה ללבנונים שום סיבה לתקוף אותנו, וכל תוקפנות מצידם תיתקל בתגובה ישראלית קשה. חצי שנה אחר כך נחטפו שלושה חיילים בהר דב ונרצחו, וישראל לא הגיבה. ישראל גם לא הגיבה על התעצמות חיזבאללה, עד שדבר זה התפוצץ לנו בפרצוף ב-2006.
מקרה שני של אשליה עצמית היה בסיום אותה מלחמה. החלטת מועצת הביטחון 1701 קיבלה גושפנקה בינלאומית מארה”ב, האיחוד האירופי, רוסיה וסין, ואמורה הייתה למנוע את התחמשותו המחודשת של חיזבאללה. לשם כך אפילו תוגבר יוניפי”ל בכוחות אירופיים נוספים. ממשלת אולמרט ולבני הבטיחה לנו כי ישראל תעמוד בתוקף על ביצוע ההחלטה, אך 40 אלף טילים – כולל סקאדים – מוכיחים כיום, שאין להבטחותיהם הביטחוניות של מנהיגינו ולהחלטות בינלאומיות שום משמעות.
בשנת 2005, כשעמדה ישראל – בברכתם של ארה”ב, האיחוד האירופי והאו”ם, וכמובן של התקשורת הישראלית ו”האליטות” שלנו – לסגת מעזה ולעקור מהשורש את כל יישובי גוש קטיף, הבטיחו לנו כל הדוברים, מראש הממשלה אריאל שרון עד אחרון הפקידים, שאחרי נסיגתנו מעזה לא נסכים לשום ירי לעברנו. האמנם חדלו הקסאמים, ההרג והפציעות בשדרות, באשקלון ובעוטף עזה? למה כל המבטיחים לא פעלו במשך יותר משלוש שנים, עד סוף 2008, עת נאלצנו לצאת למבצע “עופרת יצוקה”? וכיצד כל המבטיחים מסבירים את חטיפת גלעד שליט?
המסקנה העולה מכל זאת היא שגם אם יחתמו הפלסטינים על כל מסמך ביטחוני שתדרוש ישראל, גם אם נשיא ארה”ב יערוב לביצוע ההסכמים הביטחוניים, גם אם יקבלו ההסכמים אישור של מועצת הביטחון וגם אם האיחוד האירופי ישלח כוחות לשמור על ביטחוננו, אל לנו לקנות את האשליה, שהדבר אשר קרה שלוש פעמים – פעמיים בלבנון ופעם בעזה – לא ישוב ויקרה. רק שליטה ישראלית מתמדת במרחב הכפרי, בין הערים הערביות שביהודה ושומרון, עשויה להפחית את הסיכון להתרחשות תהליך דומה, של הפיכת האזור לחמאסטן.
