גליון 334, י”ב באייר תשע”ה 1 – 8.5.2015
בשנים האחרונות התנהל בארץ ויכוח על העלאת אחוז החסימה, ואחד השיקולים נגד העלאתו היה האפשרות שהדבר ידחוף את המפלגות הערביות להתאחד במטרה לעבור את אחוז החסימה, וכך כוחן יגדל. תחזית זו התגשמה, אחוז החסימה עלה, המפלגות הערביות התאחדו, זכו ב-13 מושבים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת.
עכשיו הגיע זמנה של המפלגה לגבש לעצמה את תוכנית הפעולה, ומתברר שהדבר אינו קל, שכן היא כוללת מרכיבים בעלי תפיסות עולם שונות ואפילו מנוגדות: בקוטב האחד שלה עומדת מפלגת “בל”ד” עם אג’נדה חילונית ואף אנטי-דתית, שכן יש בה נוצרים דוגמת באסל ע’טאס והמייסד עזמי בשארה, דרוזים כמו סעיד נפאע ומוסלמים כמו ואצל טה. מפלגה זו גם הציבה נשים דוגמת חנין זועבי בעמדות קדומניות. בקוטב השני שלה ניצבת “התנועה האיסלאמית” עם נציגיה השייח’ טלב אבו עראר, מסעוד גנאים ועבד אלחכים חאג’ יחיא, שמייצגת תפיסה איסלאמיסטית יסודנית שאינה מקבלת בני דתות אחרות, וודאי שאינה מציבה נשים בעמדות בכירות.
באמצע אפריל עלה נושא שהציג את הבעייה שבפניה עומדת המפלגה: המפלגה קיבלה הזמנה מ”הליגה הערבית” להיפגש כדי לבדוק את יחסי המגזר הערבי בישראל עם העולם הערבי. נושא זה הוא רב חשיבות עבור המפלגה המשותפת, שכן הערבים אזרחי ישראל רואים את עצמם, ובצדק רב, חלק מהעולם הערבי, תרבותו, מורשתו ומאווייו. מאז 1948 חיפשו ערביי ישראל גשרים אל העולם הערבי שממנו נותקו בעקבות מלחמת העצמאות, אלא שהעולם הערבי התנכר במשך שנים רבות לערבים אזרחי ישראל, ורבים בו ראו בהם בוגדים כי אינם נלחמים בציונים יומם ולילה. היו אף כאלה בעולם הערבי שהצמידו לערביי ישראל כינויי גנאי כמו “ערב אלזיבדה”, “ערביי השמנת”, כי הם חיים במדינה דמוקרטית ושלווה, נהנים מזכויות אזרח ומפנים את גבם לאחיהם הפלסטינים והערבים.
מאז שנות ה-70′ של המאה ה-20, החלה מגמת פלסטיניזציה של ערביי ישראל, וכיום רבים מהם מגדירים את עצמם כ”פלסטינים אזרחי ישראל”. מכאן נובעת דיאלקטיקה מעניינת באשר לקשר שלהם עם העולם הערבי: מצד אחד הם חלק מהעם הפלסטיני, חבר כבוד בליגה הערבית, אך מצד שני הם אזרחי ישראל, מדינה שמרבית מדינות הליגה רואות בה מדינת אויב, והם אינם מעוניינים לוותר על אזרחותם בה.
כשקיבלה המפלגה את הזמנת הליגה, התראיין איימן עודה, ראש המפלגה, לעיתון הערבי “אלשרק אלאוסט” היוצא לאור בלונדון, ואמר: “אני ועמיתיי גאים בהשתייכותנו הערבית ולא נוותר עליה לעולם, אך אנו מעדיפים בשלב זה להתמקד בסוגיות הפנימיות כדי לעמוד בפני מדיניות הכיבוש והאפליה הגזעית. בעתיד הקרוב נמצא את הדרך לפגוש את אחינו בליגה הערבית. הרשימה הערבית המשותפת בישראל החליטה לא להיענות להזמנה לביקור במטה ‘הליגה הערבית’ בקהיר. איני מסתיר מכם את העובדה שמתקיים דיון ויש חילוקי דעות בין המפלגות הערביות במולדת סביב כמה סוגיות הקשורות במצב בסוריה ובתימן, ולא הצלחנו לגבש עמדה מאוחדת בנוגע להן. כיוון שאיננו מעוניינים שביקור כזה יהפוך לעניין במחלוקת, החלטנו – אחרי ישיבת התייעצות שערכו ארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת – לדחות את הביקור”.
דרוש תיאום ציפיות
עודה המשיך: “ברצוני להבהיר לכולם שהעומק הערבי חשוב לנו מאוד, ומזה זמן רב חיפשנו אותו ורצינו בו, במיוחד בעשורים הראשונים אחרי הנכבה הפלסטינית של שנת 1948. עקבנו בתשומת לב רבה אחרי המתרחש בעולם הערבי שלנו, והשתלבנו במאוויים של אומתנו הערבית, שכן אנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד ממנה. אנו רוצים שהקשר הזה יתחזק, תוך התחשבות במצבנו המיוחד. אנו שמחים וגאים לראות שאחינו בעולם הערבי החלו להתעניין בנו ובקשר איתנו”.
מקור אחר ברשימה אמר ל”אלשרק אלאוסט”: “חלק מהמנהיגים שלנו חוששים מביקורת שתופנה אליהם מהרחוב הערבי בישראל, שבעבר האשים את חברי הכנסת הערבים בהתמקדות בעניינים חיצוניים על חשבון העניינים המקומיים הדחופים המעסיקים את הערבים בישראל”. כוונתו היא להתמקד בנושאים שבקונסנזוס המעסיקים את הערבים בישראל, דוגמת ההתנגדות להרס בתים שנבנו ללא היתרי בנייה. המנהיגות הערבית מתכננת הפגנה בתל-אביב בעניין זה, שיש לו גם תמיכה בעיקר בקרב עייפי הנפש במגזר היהודי.
ההתעניינות של “הליגה הערבית” ברשימה המשותפת התעוררה בעקבות הבחירות האחרונות שבהן זכתה הרשימה במקום השלישי בכנסת, ובשל האפשרות שרשימה זו תוכל לקדם עניינים שבהם מעוניינת הליגה, כמו נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והתקדמות במו”מ להקמת מדינה פלסטינית. האפשרות להתחבר עם “הליגה הערבית” עלתה במפגש שערכו נציגי הרשימה עם מחמוד עבאס ברמאללה ב-18 באפריל, והוא שהעביר להם את הזמנת הליגה.
ההזמנה עוררה ויכוח פנימי בין המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת, שכן במקור ציינה ההזמנה את מקום המפגש בדוחה בירת קטר. כידוע, מעמדה של קטר בעולם הערבי מעורער למדי, בשל מעורבותה בסערה המקיפה את העולם הערבי שהחלה בשלהי 2010 תחת הכותרת “האביב הערבי” והפכה עד מהרה לסערה קטלנית שהפילה מאות אלפי חללים בסוריה, לוב, תימן, מצרים ועיראק, והביאה בעקיפין לכינונה של “מדינת האיסלאם” על חורבותיהן של סוריה ועיראק. נסיעה לקטר עלולה להתפרש כתמיכה בה ולהרגיז את סעודיה, מצרים והאמירויות – המדינות המובילות את המסע לרסן את קטר ובמיוחד את ערוץ הטרור “אלג’זירה” שהיא מפעילה. חשוב לציין שגם בין הערבים אזרחי ישראל יש לא מעטים המפנים אל קטר את חיצי הביקורת על חלקה בערעור המצב הפנימי בסוריה שכתוצאה ממנו נפגעו רבים מקרוביהם – פליטים פלסטיניים שחיו בסוריה, בעיקר במחנה “ירמוכ” בדרום דמשק שהפך לעיי חורבות.
אפשרות אחרת הייתה לנסוע אל מטה “הליגה הערבית” בקהיר. אלא שגם אפשרות זו אינה נוחה, בעיקר לאנשי “התנועה האיסלאמית”, בשל המסע הממשלתי במצרים נגד תנועת “האחים המוסלמים” – תנועת האם האידיאולוגית של “התנועה האיסלאמית” בישראל. נסיעה למצרים של משטר עבד אלפתאח א-סיסי עלולה להתפרש אצל אנשי “האחים המוסלמים” במצרים כתמיכה של “התנועה האיסלאמית” בישראל במשטר, ולכן חבריה התנגדו לנסיעה לקהיר.
סיבה נוספת המונעת את נסיעת חברי הרשימה המשותפת היא המלחמה המתנהלת בתימן בין הממשלה ובין המיליציה השיעית של החות’ים שבה תומכת איראן בנשק, בתחמושת, בכסף ומעניקה לה גב פוליטי. ביקור בעת הזאת במצרים או בקטר היה מחייב את אנשי “הרשימה המשותפת” להביע תמיכה בקואליציה הערבית-סונית במלחמתה נגד הכוח השיעי הנאמן לאיראן. אלא שהבעת התנגדות למאמצי ההשתלטות של איראן על תימן עלולה להתפרש כתמיכה, גם אם עקיפה, של “הרשימה המשותפת” במאמציו של בנימין נתניהו לרסן את איראן ואת שאיפתה להגיע להגמוניה אזורית באמצעות נשק גרעיני. הדבר האחרון ש”הרשימה המשותפת” מעוניינת בו הוא הבעת עמדה העולה בקנה אחד עם הקו שמוביל נתניהו.
אנשי “הרשימה המשותפת” מבינים את המגבלות שבמסגרתן הם מנסים לפעול, ויודעים שנקיטת עמדה בסוגיות שבמחלוקת עלולה לערער את יציבות המפלגה ואת יכולתה להישאר מאוחדת לאורך ימים. אחד מחבריה אמר: “אנו מנסים לעצב תוכנית עבודה אסטרטגית לפעילות הפרלמנטרית שלנו, ואנו מודעים לתקוות שהציבור תולה בנו. לפעמים אנחנו חשים שהתקוות הללו גדולות מיכולתנו ומכוחנו, שכן יש מי שמדבר אלינו כאילו שהרשימה שלנו זכתה בראשות הממשלה בישראל. אנשים מצפים מאיתנו שנצליח לעשות דברים שהם למעלה מכוחנו במציאות הפוליטית בישראל, וחשוב שאחינו בארץ ומחוצה לה יתאמו את צפיותיהם מאיתנו למציאות”.
מעניין לציין שגם מפגש עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו אינו מתקיים למרות שהוא הזמין פעמיים את אנשי “הרשימה המשותפת” למפגש עמו. גם על אופי היחסים עם ממשלת הימין המתגבשת בימים אלו יש כנראה מחלוקות פנימיות בקרב אנשי הרשימה. חשוב לציין ש”הרשימה המשותפת” אינה רואה את עצמה חלק מגוש השמאל, במיוחד אחרי ש”מפלגת העבודה” יחד עם “התנועה” של ציפי לבני הפכו ל”המחנה הציוני”. איך יכולה רשימה ערבית לשתף פעולה עם גוש המכנה את עצמו “ציוני”? גם “מרצ” היא מפלגה ציונית, ולכן הרשימה המשותפת לא חתמה עמה על הסכם עודפים. אחד מראשי “הרשימה המשותפת” הכריז עוד לפני הבחירות: “אנחנו לא בכיס של אף אחד, גם לא בזה של השמאל”.
מכל האמור לעיל עולה כי הרכבת רשימה ערבית משותפת וריצה משותפת לבחירות – משימה קשה למפלגות בעלות אג’נדות פוליטיות ותרבותיות שונות – היא עדיין קלה יותר מניסוח אסטרטגיה לפעולה פרלמנטרית משותפת בתוך המדינה ומול גורמים חיצוניים. הרצון להישאר מפלגה אחת מחייב את חבריה לרסן את עצמם, ולהגביל את פעילותם ליכולת ההכלה של עמיתיהם, וכך פעילותה של המפלגה מצטמצמת למכנה המשותף של קידום ענייני המגזר הערבי בישראל.
ברקע אומנם מרחפת האפשרות של התפלגות “הרשימה המשותפת” למפלגות המרכיבות אותה, אך כולם יודעים שהבוחר הערבי יעניש ביום הבחירות הבא את מי שיביא להתפוררותה. המצב שנוצר כתוצאה מכך הוא ש”הרשימה המשותפת” משותקת כמעט לחלוטין, ויכולתה למצות את גודלה הפרלמנטרי מוגבלת למדי.
* http://mordechaikedar.com
** פורסם באתר “מידה”.
