רק "ג'יהאד" היא המילה המתאימה לתיאור מעשיהם של הצועקים והצועקות נגד יהודים בהר הבית, זורקי האבנים, משליכי הסלעים ובקבוקי התבערה, הדוקרים בסכינים והיורים בנשק
אנשי התקשורת שלנו – שעדיין הולכים כסומים באפלה בעקבות חלום המזרח התיכון החדש של רבם ומורם שמעון פרס, "החלילן מהמלין" – פוחדים פחד מוות מ"הג'יהאדיזם", כי אין להם, כמו שאין לליברלים בכלל, כלים נפשיים להתמודד עם מלחמת דת ולעמוד מול לוחמים שרוממות אללה בגרונם
בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, אנו עדים להתגברות של פעולות החבלה העממיות, המתבטאות בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה, כמו גם ירי מכוון נגד כלי רכב ישראליים. הפעולות נגדנו מתרחשות ברחבי יהודה ושומרון, אך ירושלים נמצאת במוקד האירועים, ואלה המתבצעים בהר הבית, הנקרא בערבית אלאקצא, מושכים תשומת לב ברחבי האזור ובמקומות רבים בעולם. רבים מתלבטים אם זוהי פעילות מאורגנת או רצף גובר והולך של אירועים ספוראדיים, אם זוהי אינתיפאדה שלישית, ואם לא – מה זה.
ההתלבטות לגבי מהות האירועים מתבטאת גם במינוח התקשורתי לגביהם, שכן קיימת אי-בהירות בשאלה איך לכנות את המבצעים, שחלקם צעירים למדי – “נערים”? “פעילים”? “מחבלים”? “טרוריסטים”? “מיליטנטים”? “פורעים”? השם כמובן נושא גם עמדה, הן לגבי המעשה שהם עושים והן לגבי העונש המגיע להם, אם וכאשר ייתפסו, כי יש הבדל בין “נהג נהרג מאבן שהשליכו נערים” ובין “נהג נהרג מאבן שהשליכו טרוריסטים”.
רק מילה אחת מתאימה לתאר את המציאות כפי שהיא בעיניהם של הצועקים והצועקות נגד יהודים בהר הבית, זורקי האבנים, משליכי הסלעים ובקבוקי התבערה, הדוקרים בסכינים והיורים בנשק – “ג’יהאד”. זוהי מילה שישראלים רבים פוחדים אפילו להעלותה על דל שפתותיהם, כי היא מספרת להם שמה שאנו סובלים ממנו זה בעצם מלחמת מצווה איסלאמית, שסיבותיה ומטרותיה הן דתיות.
אך למרות ההכחשה שמדובר בסכסוך דתי, ולא לאומי-טריטוריאלי, יש לפחות שבע הוכחות לכך שישראל, היום כמו בעבר, היא מטרה לג’יהאד:
הראשונה: המאבק היום, כמו בעבר, הוא על עניין דתי: על פי האיסלאם, היהדות היא “דין אלבאטל”, דת בטלה, ואילו האיסלאם הוא “דין אלחק”, דת האמת. על פי האיסלאם, יהודים יכולים לחיות תחת שלטון איסלאמי אם יתנהגו יפה, כ”אהל ד’ימה”, בני חסות, ללא ריבונות, ללא נשק, ללא מעמד אזרחי. המצב שבו יהודים שולטים ב”פלסטין” שהיא על פי האיסלאם ארץ קדושה למוסלמים בלבד, ואומרים למוסלמים מה לעשות ומה לא, מנוגד לעיקר העיקרים באיסלאם: “אלאיסלאם יעלו ולא יועלא עליה” – “האיסלאם עליון ושום דבר אינו עולה עליו”. מצב שבו דת אחרת, ודאי היהדות, משתלטת על מוסלמים ועל ארץ איסלאמית, מחייב ג’יהאד נגדה.
השנייה: על פי הדוקטרינה האיסלאמית, הג’יהאד יכול ללבוש צורות רבות, הנבחרות על פי התנאים והנסיבות. צרחות, קללות, מכות, אבנים, סלעים, זיקוקים, בקבוקי תבערה, סכינים, יריות – כל אלה הם כלי נשק שהשימוש בהם נקבע על פי המצב בשטח. גם מצלמות משמשות כנשק, במיוחד בזירה המועדפת על הג’יהאדיסטים – התקשורת. הצלם והעיתונאי הם לוחמי ג’יהאד – ג’יהאד תקשורתי. המשך הג’יהאד, הג’יהאד המשפטי, מתבצע במסדרונות בתי-המשפט והמוסדות הבינלאומיים האחרים, כמו הג’יהאד הכלכלי המתנהל בזירת ה-BDS, החרם על ישראל, הקריאה למשוך ממנה השקעות והשאיפה להטיל עליה סנקציות. הבדווים בסיני ניהלו נגדנו ג’יהאד באמצעות הברחת נשק לעזה ומסתננים – לשטחנו, שרבים מהם – כמה מפתיע – הם מוסלמים. מנהיג המסתננים בישראל, מועתצם עלי, הוא מוסלמי, ופעילותו בישראל נגד המדינה, אזרחיה וחוקיה היא ג’יהאד הגירה. מוסלמי העומד על בימת הכנסת ומגדף את ישראל הוא לוחם ג’יהאד, ג’יהאד פוליטי. כל הפעולות האלה הן סוגים שונים של ג’יהאד.
השלישית: המעורבות הגוברת והולכת של התנועה האיסלאמית, ובמיוחד הפלג הצפוני שלה בראשות ראא’ד סלאח (“שייח’ אלאקצא”), באירועים, בהסתה, במימון ארגוני אלמוראבטון ואלמוראבטאת, ובשיתוף הפעולה הגובר שלה עם חמאס. כל אחת מהן מנהלת את הג’יהאד שלה נגד ישראל בהתאם לאפשרויותיה, אך מטרתן אחת והיא דתית: להפוך את פלסטין כולה, מהים עד הירדן, למדינת ח’ליפות איסלאמית, שבירתה אלקודס. כבר המנהיג הדתי הראשון של הערבים בארץ – המופתי חאג’ אמין אלחוסייני – היה עסוק בג’יהאד מלחמתי נגדנו, הן בפעולותיו בארץ והן בחלקו הפעיל בהשמדת חצי מיליון יהודי הונגריה ב-1944.
הרביעית: שמות הארגונים – “אלמוראבטון” ו”אלמוראבטאת” – הנושאים משמעות דתית-היסטורית איסלאמית. שכן “ארץ הריבאט” במינוח האיסלאמי היא כל ארץ, בעיקר באזורי הספר שלה, שבה נלחמים מוסלמים נגד כופרים למען חיזוק האיסלאם והשלטתו על הכופרים ועל ארצם. בעבר ראינו, לא רק בארץ, ארגונים שכינו את עצמם בשמות דומים, וכולם היו ארגונים בעלי אופי איסלאמי ג’יהאדיסטי.
החמישית: הכינוי לכל מי שנהרג באירועים נגד ישראל, היום כמו לאורך השנים, הוא “שהיד”, מונח דתי שמשמעותו אדם היושב בגן עדן קרוב לאללה ומקבל מידו את השכר על פעולתו למען האיסלאם שגרמה למותו.
השישית: מה שמתרחש בסביבה. כל המוסלמים החיים ממערב לירדן, בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, מודעים לחלוטין להתפתחויות בסוריה, עיראק וסיני, רואים בשידור חי איך האיסלאם המקורי, האמיתי, הצרוף והטהור, מנהל ג’יהאד אמיץ ומוצלח למדי, כולל שחיטות מול המצלמה, נגד הכופרים העלווים, היזידים, הדרוזים והשיעים, ונגד הזרים כמו האמריקנים שלוחמי הג’יהאד כלל אינם פוחדים מהם. הם יודעים מה קורה בארץ הג’יהאד שצמחה בסיני, וכי הג’יהאדיסטים מנהלים מלחמת חורמה מוצלחת למדי נגד הצבא הגדול ביותר במזרח התיכון – צבא מצרים. הצלחות הג’יהאד במדינות שסביב ישראל חודרות ללבבות המוסלמים החיים ממערב לירדן ומניעות אותם להגביר את הג’יהאד נגד היהודים, “אויבי אללה והאיסלאם”, כדי להצטרף לגל ההצלחה האיסלאמי שכל העולם רועד מפחד מפניו.
השביעית: הבנייה הערבית המתבצעת ללא רישיונות בכל רחבי ארץ ישראל ממערב לירדן היא סוג של ג’יהאד. “ג’יהאד הבנייה” הם קוראים לו. באופן לא מפתיע זהו גם שמה של חברת הבנייה השייכת לחיזבאללה. כי רעיון הג’יהאד נגד ישראל משותף לסונים ולשיעים כאחד, ואין ביניהם שום מחלוקת לגבי יחס האיסלאם לישראל.
אלא שהג’יהאד רב הפנים נגד ישראל אינו מוצג בפומבי ככזה, כי המוסלמים יודעים היטב שהעולם לא יתמוך באלה המנהלים ג’יהאד נגד ישראל. לכן משימה זו של חשיפת האמת מוטלת על ישראל, על מנהיגיה, על דובריה ועל אמצעי התקשורת שלה: עליהם להתחיל להוציא את הראש מהחול, לקרוא לג’יהאד בשמו ולדבר על מה שקורה כאן במונחים האמיתיים, הדתיים. יש לומר השכם והערב שמה שאנו – ולא רק אנו – ניצבים בפניו זהו ג’יהאד, לא שום דבר אחר, והלוחמים – גברים ונשים, מבוגרים וצעירים – הם לוחמי ג’יהאד. כך הם מרגישים, ולשם כך הם מתגייסים.
האבן, הסלע, בקבוק התבערה, הסכין, כלי הירייה, המצלמה, המשפט, החרם, ההגירה והבנייה – כולם כלי נשק בידי לוחמי הג’יהאד, כולם נועדו לקעקע את ישראל, את בטחונה, מרקמה החברתי, כלכלתה ומעמדה, ועל ישראל להתייחס אליהם בהתאם: “במלחמה כמו במלחמה”. אנשי התקשורת שלנו – שעדיין הולכים כסומים באפלה בעקבות חלום המזרח התיכון החדש של רבם ומורם שמעון פרס, “החלילן מהמלין” – פוחדים פחד מוות מ”הג’יהאדיזם”, כי אין להם, כמו שאין לליברלים בכלל, כלים נפשיים להתמודד עם מלחמת דת ולעמוד מול לוחמים שרוממות אללה בגרונם. בכל פעם שאני מנסה לומר בתקשורת הישראלית שישראל נלחמת נגד לוחמי ג’יהאד, מהסים אותי המראיינים בפחד ואומרים לי: “אל תהפוך את הסכסוך הלאומי הישראלי-פלסטיני לסכסוך דתי יהודי-איסלאמי”, ואני מנסה לומר להם: “גם אם תכחישו, וגם אם לא תאפשרו לי לומר זאת, זהו סכסוך בעל שורש דתי איסלאמי. נכון שהוא מוצג כסכסוך לאומי, טריטוריאלי, משפטי, פוליטי או אחר, אך זו הונאה עצמית, כי בבסיסו הסכסוך נובע ממעיין של אש דתית איסלאמית, זו הבוערת בלבבות האנשים, וזו הבוערת בבקבוקי התבערה”. במלחמת העצמאות הם צעקו” אידבח אליהוד” – “שחט את היהודים”, לא את הישראלים או הציונים. היהודים הם הבעיה.
שמעון פרס, יוסי ביילין, אלון ליאל והוזים רבים אחרים ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל בין הג’יהאדיסטים “הרעים” של חמאס ובין אנשי אש”ף שהם נחמדים ונעימים, אוהבי שלום ורודפי שלווה, שמנהיגם – הארכי-ג’יהאדיסט, יאסר ערפאת – קיבל פרס נובל לשלום. זו הייתה אשליה עצמית חסרת בסיס, שעלתה בחייהם של למעלה מ-1500 ישראלים. כל ההבדל בין חמאס ואש”ף הוא שחמאס מצהירים שהם לוחמי ג’יהאד, ואילו חלק מאנשי אש”ף מסתירים את היותם כאלה. חלקם, גדודי חללי אלאקצא, אף אינם מסתירים זאת, ונשיאם מחמוד עבאס הוא המממן שלהם. עייפי הנפש בקרבנו, במסגרת מאמציהם להכשיר את השרץ הג’יהאדיסטי האש”פי, גם ניסו להשכיח את חלקו של חאג’ אמין אלחוסייני בשואת יהודי אירופה.
הגיע הזמן להתעורר ולומר לעצמנו ולעולם את האמת, כי רק זו מביאה להבנת המציאות ולהתמודדות אמיתית ונכונה עמה. האמת היא שאנו משמשים כמטרה לג’יהאד, הן מצד חמאס והן מצד אש”ף, כל אחד בשיטות ההונאה שלו, ואם אנו ניפול – גם בעזרת הכסף האירופי המוזרם לעורקי הג’יהאד של הרשות הפלסטינית – אירופה תהיה היעד הבא של אותו ג’יהאד עצמו, המייצא את עצמו כבר היום לאירופה באמצעות ההגירה ההמונית של מוסלמים ליבשת המזקינה והמתדלדלת.
זה ג’יהאד, ואויבינו לסוגיהם השונים הם כולם לוחמיו.
* המאמר מתפרסם גם באתר “מידה”.
